הדף שלפנינו עוסק בעשרת ימי תשובה בחצר הקודש פיאסצנה, תוך הסתמכות על מקורות תיעודיים המספרים את המציאות בצורה חווייתית. מתוך אילוצי זמן נאספו כאן חומרים מעטים ויש עוד הרבה מה להוסיף. תודה לרב שחר קיהן ולאמוץ שפירא שתרמו מחומריהם, המבוססים על הספרים "החסיד האחרון" לרב שחר זאב קיהן, "הגדת פיאסצנה" לאמוץ שפירא, ו"מתולדות… רבי קלונימוס קלמיש שפירא זצ"ל מפיאסצנה" לר' אהרן סורסקי.

עד גיל עשרים גדל הרבי והתחנך בבית חותנו רבי ירחמיאל משה מקוז'ניץ, שהמשיך את כהונת סבו רבי אלימלך שפירא מגרודזיסק. כאשר הסתלק חותנו בי"ג באלול תרס"ט, נחלקו החסידים בין בנו ובין חתנו, הרבי מפיאסצנה. בי"ג אלול תרס"ט, בדרכו מבית המרפא, השיב רבי ירחמיאל משה את נשמתו ליוצרה, כאשר לצידו חתנו הרבי קלונימוס קלמיש. קהילת החסידים נחלקה: בנו של חותנו ישב בקוז'ניץ, והרבי קלונימוס קלמיש התמנה לאדמו"ר וייסד את חצרו בפיאסצנה. בהיותו בן עשרים בלבד נתגלה כגדול בתורה, מורה ומנהיג. בתוך זמן קצר נהרו אליו המוני חסידים, והחצר בפיאסצנה הפכה למרכז שוקק חיים.

בשנת תרע"ז, בעת מלחמת העולם הראשונה, עבר הרבי לורשה. עם זאת, מדי שנה שב לשהות בפיאסצנה מתקופת שבת 'נחמו' ועד שבת בראשית. בשבועות אלו התקבצו אלפים לעיירה, האזינו לדרשותיו, שרו עמו ניגונים וקיבלו ממנו עצות וברכות. אנשי פיאסצנה לא הסכימו למנות רב אחר במקומו, והוא המשיך לכהן כרבה של העיר גם בעת ישיבתו בורשה. הדיין ר' הניך מילא את תפקיד הפסיקה השוטפת בעיר, אך כל שאלה קשה הובאה לפני הרבי.

העיירה פיאסצנה התמלאה חיים. המוני חסידים באו לשהות בצל רבם, להתבשם מקדושתו ולחוות את ההנהגה החסידית. השבתות במחיצתו היו מלאות חיות והתעלות. התפילות, הניגונים ודברי התורה נשאו את המשתתפים לתחושה של מעין עולם הבא. אחד מתלמידיו תיאר כיצד במשך שנים היה נוסע עם אחיו לראות את הרבי, וכל מפגש עימו הפעים אותו מחדש ביראת כבוד, עד שלעתים חש עצמו שקוף מול הרבי, שידע ורואה את כל נימי נפשו. הרבי הקפיד במיוחד שתלמידיו יהיו לצידו בימים הנוראים, עת האיר עיניים לראות, פתח לבבות להבין ואזניים לשמוע. נאמר עליו: כל מי שלא שמע את תפילות הרבי בימים הנוראים, לא שמע תפילה בלב קרוע ומורתח מימיו.

בחצרו של הרבי בפיאסצנה נערכו הכנות קדושות לקראת החג. החצר קושטה בפרחים ובעצי פרי. ביתו ובית המדרש הגדול, שהכיל למעלה מ-1500 מקומות ישיבה, עמדו במרכז. ארבעים חסידים צעירים הכינו את הדגים והאוכל לראש השנה, והקהל נרשם לפי שמותיהם ושמות אימותיהם. הרשימות נמסרו לרבי, שעיין בהן מתוך חיבור אישי ורוחני לכל חסיד וחסיד.

הרבי הדריך את תלמידיו לראות בעצמם בני מלך, ובמשל שהביא המחיש כי הדרך לקרב את הבן השב אינה בתוכחה קשה אלא בהזכרת מעלתו וייעודו הנעלה. כך עורר את תלמידיו לעבוד את השם מתוך תחושת ערך ומלכות פנימית. בליל ראש השנה, בבית המדרש הגדול שבו התקבצו אלפי חסידים, נשא את תפילותיו הקדושות. לאחר התפילה נערכו טישים ארוכים אל תוך הלילה, בהם נשמעו דברי תורה, שירה והתעלות שאין לשער את עומקם.

בראש השנה לימד שהעבודה העיקרית היא על המחשבה, משום שהדעת וההכרה הם שורש כל המעשים והרגשות. ביום זה עיקר העבודה הוא בתוקף המחשבה, שהאדם יזכה למחשבה בהירה, חזקה ונקייה עד שתשפיע על כל גופו ונפשו. בעשרת ימי תשובה כיוון את תלמידיו לשפוך ליבם בתפילה בקול גדול, עד שגם הרצפה תרגיש שיש מלך הכבוד. דרשת שבת שובה עוררה את הקהל לחשבון נפש אמיתי: מי יוכל לומר שהוא צדיק? כולנו בינוניים תלויים ועומדים עד יום הכיפורים, ועלינו לעורר את נפשנו מתוך רחמים על עצמנו כדי לשוב באמת אל השם.

הרבי הדריך את תלמידיו לשאוף לגדולה רוחנית אמיתית. הוא המחיש זאת במשל לאדם שנולד במרתף חשוך ורטוב, אשר בתחילה מקווה לייבשו ולפתוח אשנב קטן, אך כאשר טועם מעט מן האור, כבר אינו מסתפק עוד אלא משתוקק לצאת לגמרי לאור הגדול. כך לימד שלא להסתפק בשיפורים קטנים אלא לשאוף למהפך שלם בחיי הקדושה.

לעיתים השתמש הרבי בתוכחות חריפות, אך כאשר חש שהתוכחה נשמעת לשם ריגוש חיצוני בלבד, הפסיק. פעם סירב למסור דברי תוכחה כאשר חש שהשומעים מבקשים לשמוע דברי זעזוע בלבד, ואמר: אם אתם רוצים לשתות יי"ש – האם מוכרח אני לשמש כוס עבורכם? דבריו עוררו את הלבבות בעוצמה כפולה.

ביום הכיפורים הסביר שעל האדם לקבל את חותמו של הקב"ה, ומתוך כך להינשא למדרגת טהרה שאין בה ערבוב של שני עולמות. ביום זה נמשך אור עליון ומקיף, וכל המקטרגים בטלים. ביום הכיפורים עומד האדם כולו במקום טהרה. גם בשעות אלו הרבה הרבי להסביר את כוח המחשבה, שהיא שמושלת באדם ומכניעה את כל חושיו לעבודת השם.

בתפילתו הדגיש שכל חטא ונפילה נובעים משכחת אל מחוללו. ביום כיפור, כאשר לבו של כל יהודי נשבר ומוחו פתוח, הוא זוכה לשוב למדרגת בהירות פנימית ולהכניע את כל גופו תחת שלטון המחשבה הטהורה. הרבי עצמו המשיך בעבודת הטהרה בכל ימות השנה, לא רק ביום הכיפורים.

סיפור מופלא מביא חסיד זקן שפגש את הרב קרליבך בתל אביב וסיפר שלמד אצל הרבי חמש שנים, מגיל שש ועד אחת עשרה. אותו חסיד תיאר כיצד הרבי היה אומר תורה בין הדגים למרק, ובכל פעם היה מוסיף: ילדים חמודים ומתוקים, תזכרו: הדבר הכי גדול הוא לעשות טובה למישהו אחר.

עבודת הוידוי ביום הכיפורים לשיטת הרבי אינה רק בקשת סליחה אלא הצהרה על רצון להתחדש ולהשתנות מכפי שהיה עד עתה. בכך מבטא הוידוי את יכולת האדם לבקש שינוי משמעותי בחייו.

פרוץ מלחמת העולם השנייה שיבש באחת את חיי החסידות. כאשר החלה המלחמה באלול תרצ"ט, חזר הרבי מפיאסצנה מייד לוורשה, למרות סכנות ההפצצות. חסידיו נהרו אליו, ובימי הסליחות, ראש השנה ויום כיפור המשיך בעבודתו הקדושה מבלי לשנות דבר. רבים העידו שמעולם לא נשמעו תפילות נרגשות ומרוממות כמו אלו שנאמרו אז, תחת איום ההשמדה.

למרות סכנות הגזירות, כאשר נסגרו המקוואות בפקודת הנאצים ואיום מוות ריחף על העוברים על הצו, עמד הרבי על כך שיטבול בערב יום כיפור. חסידיו ליוו אותו למסע חשאי בחשכת הלילה, תוך התחמקות מאור הזרקורים של השומרים. לאחר מסע רווי סכנות הצליחו להגיע למקווה נסתר, שם טבלו בדממה. בדרכם חזרה נתקלו בשלט המאיים: המשתמש במקווה דינו עשר שנות מאסר או מוות.

גם בתוך מחנות ההשמדה באושוויץ, בעיצומם של ימי הרחמים והסליחות, המשיכו חסידים להיאחז בתפילתם. אחד מהם מספר כיצד התפלל יום יום, שלוש תפילות מלאות, ולא החסיר אות אחת. במיוחד בלילות הסליחות, זעק בתפילתו: הנשמה לך והגוף לך, חוסה על עמך למען שמך. אף במקום הכי חשוך בעולם, בין גדרות התיל, עמד כשהוא אומר בקול נרגש: ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד, וגופו אמנם כלוא אך נשמתו פרחה לשמים. בימי ראש השנה, בעומדו בין גדרי המחנה, זכר כיצד היה הרבי פותח את התפילה בפיאסצנה, נושא דרשה מלאת התעוררות ושר בקול נעים את הניגון ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד. גם שם, בשיא השפל, הרגיש את אותה תחושת קדושה שמילאה את בית מדרשו של הרבי בפיאסצנה. התחושה הפנימית הזו חיזקה אותו: בעולם הזה, בתוך הגוף, כאן באה לידי ביטוי הקדושה האמיתית של עם ישראל.

כך נמשכת השראתו של הרבי מפיאסצנה – ברוחו, בעבודתו ובדרשותיו – אף אל תוך ימי הגיא הצלמות והחורבן, וממשיכה לעורר עד היום נשמות רבות לעבודת השם באמת ובטהרה.