תפילה חייבת לבוא יחד עם שמחה ושירה שמרחיבות את הלב ומענגות את הנשמה.
כי מהי תפילה? אם היא קריאת המילים מהסידור – זוהי קריאה יבשה שאין לה לחלוחית של חיות, הרגשה פנימית או תשומת לב משמעותית. תפילה שכזו היא בגדר "מצוָת אנשים מלומדה" שאיננה נוגעת וחודרת לליבו של המתפלל.
התפילה צריכה להטעים לאדם עונג רוחני מעין טעמו של גן עדן! כשאדם מתפלל הוא מדלג לעולמות אחרים, המילים זורמות לו מהפה לא משום שהוא קורא אותן אלא משום שנפשו חווה משהו שאותו היא מתמללת בפיה. התפילה צריכה להיות תוצאה של חוויה רוחנית והתעלות מעל קרקע המציאות. לכן צריך להתלהב בה, וכפי שביארנו השבוע – ההתלהבות מגלה באדם כוחות רוחניים שמרוממים אותו למימדים אחרים של קיום.
מהו גן עדן? מקום משכנן של הנשמות לאחר הפטירה שבו הן מתענגות עונג רוחני על ה'. ומהו גן עדן שבנפש? מצב שבו מתאפשר לנשמה שנמצאת בגוף לחוות את עצמה בטהרתה בכיסופיה האדירים לדבקות אלוקית (הכשרת האברכים, תחילת פרק ג). לכן, כשנגיע בעז"ה אחרי שנים מלאות וטובות לגן עדן של הנשמות התענוג הרוחני הזה יהיה המציאות הבלעדית והמוחלטת של נשמתנו. בעולם הזה אמנם איננו יכולים לדבוק במציאות זו ועם כל זאת אנו יכולים בהחלט לטעום ממנה אף בעודנו בחיים. מי שנפשו מבקרת מידי פעם בגן העדן מרגיש את טעם העידון עוד בחייו – והדבר מתאפשר דווקא כשהלב מתרחב בשמחה והתלהבות של קדושה. ואדרבה – אם אדם מרגיש טעם רוחני בעבודתו הרוחנית שידע שאמנם הוא עומד בגופו בעולם הזה ועודנו חי, ברוך ה', אולם נפשו ביקרה בשעה זו בגן עדן (התחתון) והרגשת העונג שהרגיש הגיעה לו משם – כי אין מקור אחר לעונג העליון מלבד בגן העדן.